מה אתה עושה כשדוחפים אותך? * המשפיע הרב דוד גבירצמן

המשפיע הרב דוד גבירצמן
ה' אייר ה'תשע"ט 10/05/19
את האמונה לא צריך לחפש בספרים, אלא בבסיס של החיים. אין ביטוי יותר חזק ועמוק של אמונה - מלגלות שאתה מוקף בעולמו של הקב“ה. במקום לפתוח ספרים, ולראות איך היו נראים העולמות שקדמו לבריאת העולם, ומה יהיה לאחר תחיית המתים - תבדוק את האמונה ביחס לעצמך וליום הזה ממש, ומתוך כך להגיע למסקנה שאתה לגמרי בידיים של השם, ואתה ממש חלק מהתכניות שלו * מאמר מהמשפיע הרב דוד גבירצמן

אף אחד לא אוהב שדוחפים אותו, והוא עוד יותר לא אוהב כשעושים זאת אחרי שהזמינו אותו להיכנס פנימה. צעידה לאחור מתקשרת אצלנו תמיד עם נסיגה. כשאנשים מבקשים לבטא את תסכולם מאי התקדמותם באיזה תחום, הם אומרים ’על כל צעד קדימה אני עושה שתי צעדים אחורה‘, זו תחושה של ללכת לשום מקום..

אבל צעד אחורה הוא לא תמיד נסיגה או משהו רע. כשאנשים מתבוננים הם מתקרבים, אבל אז, כדי להשלים את ההתבוננות, הם עושים שתי צעדים אחורה ושוב מתבוננים, הפעם מרחוק, כדי לקבל תמונה שלימה. 

מקרוב רואים היטב דברים קטנים, ומרחוק רואים טוב יותר איך כל הדברים הקטנים יוצרים משהו גדול שאי אפשר לראותו אלא כשיש לך פרספקטיבה מלאה, וזה קורה בדרך כלל מרחוק. ’מרחוק ה‘ נראה לי‘ אומר הנביא ירמיהו, לפעמים כדי לראות צריכים לעמוד מרחוק.

בליל פסח יצאנו ממצרים וזה היה מלווה בנסים גדולים וגילויי קרבה נפלאים מצד הקב“ה, אבל מיד למחרת במוצאי יום טוב ראשון, התחלנו לספור לעומר, והספירה הזו היא ’כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו‘ כמו שאנו אומרים בנוסח התחינה שלאחר הספירה.

ימי הספירה נועדו להכשיר אותנו למתן תורה, ועל פי הזהר הקדוש אלו ימי טהרה, כלומר אנחנו עדיין לא טהורים. זה קצת מזעזע, כי בליל פסח הרגשנו הכי קרובים שאפשר, והנה למחרת אומרים לנו ’רגע, חכו בחוץ, אתם צריכים לספור כדי להיטהר, אין לכם לרשות לגשת עדיין להר סיני‘.

איך אנחנו מגיבים לדחייה וריחוק?

התגובה הספונטאנית היא ברוגז, ’לא רוצים אותי, לא צריך‘. אבל רגע בנאדם, אתה הרי כן צריך, אין לך לאן ללכת. אז לפני שאתה עושה ברוגז, נסה להקשיב לדחייה ולשמוע מה באמת התכוונו לומר לך. הדרך היא, כותב רבי נחמן מברסלב (ליקו“מ תניינא מח), שכאשר אדם רוצה להתקרב לקדושה, בהתחלה מראים לו התרחקות. באמת כל ההתרחקות הוא רק כלו התקרבות.

אנו רוצים להתקרב ודוחפים אותנו, לא על מנת שנישאר בחוץ אלא כדי שנתבונן שוב לאן אנו מבקשים להיכנס. נראה את המקום מרחוק ונבין כמה הוא גדול ועצום ונתמלא ענווה והכנעה, תהיה לנו הרבה יותר תשוקה להיכנס פנימה, ותחושה עמוקה ששום דבר בעצם לא מגיע לנו.

עם תחושה כזו, בוודאי שנזכה להיכנס חיפוש הוא טבע בסיסי באנושות. האנשים אוהבים לחפש, אבל ’בחוץ‘. מחפשים עוד דברים לראות, לשמוע, לדעת. אבל החיפוש האמתי אינו נמצא בחוץ אלא בפנים.

חיפוש - לכיוון פנים

אברהם אבינו היה ’המחפש‘ הראשון בהיסטוריה, והוא לא חיפש את זה ביקום הרחב, אלא בתוך תוכו. החיפוש שלו התמקד בשאלה הבסיסית ביותר: בשביל מה אני כאן. היה לו לכאורה את כל הרקע כדי לא לשאול ולא לחפש; הוא גדל בבית של תרח - המרכז האזורי לשיווק פסלים, הוא היה תחת ממלכתו של נמרוד - שהשליט בצורה דיקטטורית את האג‘נדה שלו. אבל הוא לא הסכים לבלוע את המוכר ואת הנמכר, והחליט בכל זאת לחפש.

וכך כל הצדיקים. הם לא נולדו מידיעות, אלא מחיפוש. אי אפשר למצוא דבר אמיתי בלי לחפש, ואם כן, כל מי שמצא - אות הוא שחיפש. והחיפוש הזה תמיד היה חיפושפנימי. ככה זה - אי אפשר להפריד את המציאה מהחיפוש, ואי אפשר להפריד את  החיפוש מהמחפש. חיפוש אמיתי הוא משהו שקשור ’אליך‘, וככל שחופרים יותר פנימה - מגלים משהו יותר אמיתי.

חיפוש לא יכול להיות במקום שכבר חיפשו. הדברים שכבר כתובים וידועים - הם מקומות שכבר אין צורך ’לחפש‘ בהם. החיפוש הוא מאד פרטי, והוא נוגע במקומות בהם לא נגע אדם מעולם. ולא צריכים ללכת רחוק: החיפוש הזה כבר נמצא בתוכנו, הוא מדגדג, מנדנד ומטריד. יש כל הזמן כל מיני שאלות בלב, ורק צריכים להקשיב להם.

אבל זה לא מקובל. מקובל לעסוק המון ב‘ידיעות‘, אבל לא בשאלות פנימיות. יש איזה פחד בלב לשאול את השאלות הללו, פן ושמא אלו שאלות של עם הארץ. וכך יכולים לחיות שנים עם שאלות ועם תמיהותוהתלבטויות, בלי להעז לחפש להם תשובה.  אבל דווקא האנשים שהעזו לשאול את השאלות האלו - הם אלו שמצאו.

מה אני עושה כאן

השאלה הבסיסית ביותר היא: ’מה אני עושה כאן בעולם‘. השאלה הזאת מוכרת מעולמם של חוזרים בתשובה, שם זה משתלב היטב בסיפור; הוא הגיע מבית עשיר, יצא לטייל בעולם הגדול, ואז, כשעמד מול נופי נפאל והמדבריות של הודו, היה לו פתאום רגע של פתיחת הלב, והוא שאל את עצמו ’מה אני עושה בעולם‘. ואנחנו, שומעים את הסיפור ומחייכים. כאומרים: אנחנו כבר מכירים את זה מאז שנולדנו, אשריך שגילית את זה סוף סוף... נדמה לנו משום מה - שהתפקיד שלנו בעולם ברור. מאז שנולדנו, הכניסו לנו עם כפית לפה את כל הידיעות הבסיסיות, וזהו, אנחנו כבר יודעים הכל. יודעים שצריך להצטיין בלימודים, להשביע את רצון ההורים, ובהמשך, להשביע גם את הרצון של עצמנו... וכך, במשך החיים, בלי לשים לב - אנחנו בונים לעצמנו כל מיני ’תכליות‘, בלי לעצור ולו ולרגע אחד לשאול את השאלה הפשוטה: מהי התכלית?

בשביל מה אני כאן? מה התפקיד שלי? וזה האבסורד הגדול ביותר שיש. תאר לעצמך שאתה מגיע למקום זר, ואין לך מושג לאיפה צריכים ללכת. אתה אפילו לא מכיר את השפה, ואין לך בכלל כיוון מה הפסיעה הבאה, והאם היא מקדמת אותך אל היעד או מרחיקה אותך, או בכלל מהו היעד. זהו משל עלוב ביחס לנמשל. אנו נמצאים בעולם ענק, שאין לנו שום מושג לגביו, ובכל זאת ברור לנו לחלוטין שאנחנו יודעים הכל, ואפילו יכולים להדריך אחרים. אם נשאל את עצמנו שאלות בסיסיות ביותר על מה שקורה, ועל כל מה שאנחנו רואים - נגלה שאנחנו לא יודעים כלום.

עצור לכמה שניות, ותסתכל סביבך: מה אתה יודע על מה שאתה רואה סביבך? - פשט פשוט של ’עולם הזה‘, לא דברים עמוקים - כמעט כלום. יבוא פתאום מישהו ויתחיל לגלות לך מעט ממה שקורה כאן - אתה תהיה מופתע. מאחורי כל דבר יש כל כך הרבה מהלכים נסתרים ופלאיים שמאפשרים את קיומו.

מה אנחנו יודעים על ההיסטוריה? הרי העולם היה כאן כמה אלפי שנים לפני שהגענו הנה. אנחנו ילידים של  היסטוריה ארוכה, במהלכה היו כאן כל מיני דברים וקרו כל מיני תהליכים, האם אנחנו יודעים עליה משהו. ולמרות כל ה‘אי ידיעה‘ הזאת - יש לנו תכניות ברורות לכל יום ולכל החיים, וברור לנו לאיפה צריכים להגיע.

מצבים מעוררי שאלות

יש כל מיני משברים; משבר גיל הארבעים, גיל השמונה-עשרה או השש-עשרה, וכיוצא. בהם אדם מתחיל לשאול את עצמו שאלות כאלו, וממוצא הדברים אתה לומד, שרוב החיים אינם נמצאים תחת הקטגוריה הזאת של ’משבר‘, וממילא אינם מספקים סיבה לשאול כאלו שאלות.

הזמנים בהם מתעוררות השאלות הללו, הוא כשמשהו נתקע או משתבש, ואז אתה עומד חסר אונים ולא יודע את נפשך. אתה הרי תכננת, והכל היה כל כך ברור, אז איך זה השתבש, ולמה. ואז אתה שואל את השאלה הזאת: ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? אבל לא מתוך רצון לקבל תשובה, אלא מתוך כעס ותסכול.

התסכול הזה נובע מתפיסה שבעצם אני יודע מי אני, מה אני אמור לעשות, לאיפה אני אמור לנסוע, ומה אני אמור לבצע שם. כשאת כל הרשימה הזאת בנית בעצם על כלום. אין לך שום מושג אמיתי מי אתה ומה תפקידך, וכל הבניין הנפלא שבנית, הוא אולי בכלל בכיוון ההפוך. אם היינו יודעים שאנחנו לא יודעים, לא היינו מופתעים ובוודאי לא כועסים כשמשהו השתבש.

השאלה הזאת - ’מה אתה רוצה ממני‘ - היא שאלה מצוינת. השאלה הכי יפה בעולם. השאלה שבשבילה נבראת. אבל העיתוי בה היא נשאלת הוא לא מתאים. את השאלה הזאת צריכים לשאול כשהכל תקין, חלק ונוסע. אבל אז אנחנו לא שואלים, כי אז אנחנו כבר יודעים את התשובה. וכבר עונים במקומו את התשובה: ’אה, אתה רוצה שאני אלמד תורה‘. ואתה כבר ממשיך ו‘מקשה‘ עליו ’אז למה זה לא הולך לי‘, וגם משיב ’כי זה מגיע לי, כי לא הייתי בסדר‘, וכך, אתה עושה משא ומתן שלם עם עצמך, בלי לאפשר לו בכלל לענות, ובלי לאפשר לשאלה בעצמה להדהד ולו לכמה שניות...

אם אתה אמיץ, תעצור את החיים באמצע - אבל באמצע ממש, לא בשעת משבר או מנוחה - ותשאל בכנות: ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני כעת ממש, בדקות האלו. ותבדוק את עצמך האם אתה באמתמוכן לתשובה, והאם כל מה שהוא יענה לך כעת - יהיה מקובל עליך... אתה הרי לא משועמם ויש לך תכניות, אז מה תעשה אם הוא יאמר לך כעת משהו אחר שלא חשבת עליו?!

התכניות - מסתדרות או לא?

ישנה מעשיה ידועה על רבי יהונתן אייבשיץ. הוא הלך בדרכו, והנה פוגש אותו המלך. הוא שואל אותו: לאן פניך מועדות, מתוך מחווה טובה של רצון לעזור לו, והוא עונה לו: לא יודע. המלך התקצף על התשובה המגוחכת, והכניס אותו למאסר. לאחר יומיים כשנח מכעסו הוציא אותו, ושאל אותו לפשר התשובה שהשיב. אמר לו: ראה בעצמך, אני חשבתי ללכת למקום פלוני, והנה הגעתי למאסר, האם אני יודע לאן פני מועדות?...

אם נשתמש בדוגמא הזאת - נוכל שוב להיווכח כמה אנחנו לא יודעים. מבחן פשוט: תעשה בתחילת היום רשימה מדוקדקת של התכניות היומיות, לפרטי פרטים, לפי שעות מקומות וזמנים. ובסוף היום תעשה רשימה נוספת של מה שהיה בפועל. נסה כעת להשוות בין המסמכים, ותראה כמה דמיון יש בין התכניות לבין מה שקרה בפועל, כמעט אפס. במשך היום אנחנו לא מבחינים בכך, כי יש לנו במוח ’תוכנה‘ מאד חכמה, שעוזרת לנו ’להדביק פערים‘. מי שקורא טקסט במהירות - רוב הסיכויים שלא יבחין במילים שנשמטו, כי המוח שלו משלים את החסר והוא בטוח שהוא ראה את זה כתוב. כך גם לגבי התכניות, הוא מצליח למרוח את זה כאילו זה אכן קרה. אבל אם נבדוק אחד על אחד - נגלה שאין כמעט קשר בין התכנית למציאות. ואדרבה, כשפתאום הכל הולך כצפוי - אנחנו מופתעים לטובה...

לא מדובר במקרים קיצוניים, אלא בחיי היום יום. גם לגבי האישיות שלך - אם תכתוב על דף מהו תפקידך המרכזי בעולם, ובמה לכאורה אתה עסוק, ותנסה להשוות את זה עם המציאות, ומול אנשים אחרים - תגלה דברים אחרים. ייתכן שאתה חושב שרוב היום אתה לומד או עובד, ובפועל רוב היום אתה עסוק בהתכתשות פנימית עם היצרים, הכעסים, והמידות. אז אם כך נראים החיים שלנו; מתכננים משהו אחד, וקורה משהו אחר - כנראה שאנחנו לא יודעים הרבה. אילו היינו צודקים בתיאוריה שלנו, על ’מה התפקידשלי‘ ו‘מה אני אמור לעשות‘ - היה אמור להיות שהיום זורם לפי התכנית, שהרי בשביל זה אני פה. ואם זה לא כך - כנראה שיש שגיאה בקוד הבסיסי ביותר.

’אייכה‘ או ’הנני‘

ישנם שני אנשים בהיסטוריה, שיש ביניהם הבדל בולט מאד, ביחס אלינו כמובן. אדם הראשון, ואברהם אבינו. אדם הראשון היה הנברא הראשון, הוא נשא על גביו את כל התכלית של הבריאה. אם לא היה אוכל מעץ הדעת - היה העולם מגיע לתיקונו בתוך כמה שעות, בלי צורך באלפי שנים, דורות ונשמות. ובלי צורך אפילו בתורה ובית המקדש. אבל זה לא היה כך, וברגע אחד - הכל התקלקל. מה הייתה תגובתו לכך? כשהקב“ה מנסה לעורר אותו ואומר לו ’אייכה‘, הוא מתחמק ומתחיל לתרץ.

לאחר עשרים דורות, הגיע אברהם אבינו, ראשון המתקנים את הפגם של עץ הדעת. והוא, מתחיל מכיון הפוך. הוא לא ממתין שהקב“ה ישאל אותו ’אייכה‘ אלא הוא בעצמו שואל את הקב“ה ’אייכה‘. והוא לא עושה את זה בגן עדן, אלא בתוך עולם של להט החרב המתהפכת. והוא אכן זוכה לגילוי מופלא של ’נגלה אליו בעל הבירה‘.

ומאותו רגע והלאה, יש לו מילת מפתח - שמלווה אותו במשך כל חייו, לאורך העשרה נסיונות, ובראשם נסיון העקדה. מילת המפתח היא: ’הנני‘! המילה הזאת היא ממש תשובת המשקל לפגם עץ הדעת. כשהקב“ה שואל ’אייכה‘, התשובה היפה והמתוקה ביותר הוא ’הנני‘. נכון, היה מה שהיה, אין לי מושג למה זה קרה, אבל לא משנה - אני כאן, מוכן ומזומן להמשיך.

וזה מגדיר את תכלית האדם. התפקיד שלנו הוא פשוט לומר ’הנני‘, אני כאן - לכל מה שתרצה. וזה הרי מתבקש: לא אנחנו הבאנו את עצמנו לכאן, ואנחנו גם לא יכולים להוציא את עצמנו מכאן. הגענו לכאן בעל כרחנו, לא בחרנו כלום; לא את הסביבה שלנו, לא את הטבעים שלנו, לא את המדות, לא את היצרים. אפילו לא את המשקל, את הגובה, את המראה, ובוודאי שלא את מסלול החיים.

אם כן, אתה כאן מחמת בחירה עליונה ממך, אז מה נשאר לך לבחור? לומר ’הנני‘. אם אתה רוצה אותי כאן - במקום הזה, במצב הזה, עם כל הנתונים האלו - אז אני כאן, לגמרי, ובשבילך. הבחירה שלנו היא בין בריחה והתחמקות, יחד עם נסיון להסתדר לבד ללא הצלחה, לבין להמציא את עצמנו מול השם ולומר: הנני בידך. וזה כל מה שיש לנו לתת לו.

סור מרע - ועשה טוב

המהלך הזה יש לו השלכות על כל חלקי החיים - בין בסור מרע ובין בעשה טוב. ב‘עשה טוב‘ - אנחנו לומדים תורה, מקיימים מצוות, ומשתדלים לעשות מעשים טובים. בכל אחד מהם יש הרבה כוונות והרבה עומק, אבל הכוונה הכי גבוהה והכי נשגבה - אחרי כל מה שלומדים ויודעים ומכוונים, הוא - ’זה רצון השם‘. אין יותר גבוה מזה.

רבינו מוהר“ן מברסלב אומר, שבעבודת השם אין צריך שום חכמות, רק תמימות ופשיטות. כי זה החכמה הגדולה והעמוקה ביותר - להבין שככל שתחכים, וככל שתעמיק, וככל שתבין - זה עדיין רחוק אלפי פרסאות ממה שזה באמת. וכפי שסיפר הקאמרנא על רבו, שקודם קיום כל מצוה היה הולך בהתלהבות מצד לצד, ועושה תנועות נפלאות של דבקות, וכל הקהל היה מביט בו בהתפעמות. אבל כשהגיע קיום המצוה בעצמה, הוא קיים אותה כמו תינוק קטן בלי שום תנועות של עמקות והתלהבות, ואז כל הקהל כבר פנה לדרכו ולא סבר שיש מה לראות, אך הוא בעצמו, דווקא אז היה קם ומביט בו, ושם לב שכעת הוא נמצא בדרגה הרבה יותר גבוהה.

זה יהיה הנסיון שינסו את אומות העולם. הם גם יקבלו מצות סוכה, אבל כשיהיה חם, והם ייאלצו לצאת ממנה, זה יהיה עם בעיטה. כאומרים: ריבונו של עולם, אכזבת! ציפינו לכל כך הרבה, הארות, מוחין, השגות, והנה - כלום. אבל יהודי, יוצא בהכנעה, ויודע שאין לו מושג, הוא כאן כדי לומר ’הנני‘. ולהיות ’עבד‘. לא מתוך שפלות אלא מתוך הכרה שאין יותר יפה מזה.

כך גם לגבי ’סור מרע‘. אנחנו מתמודדים בכל יום עם הרבה יצרים ונסיונות. ועיקר הנסיון הוא לא ’היצר הרע‘ אלא ההרגשה שאני יכול לעשות משהו, ואם כן, מי יודע מה אני מפספס, ולכן קשה להתגבר. אבל מי שחי עם התפיסה הזאת של ’הנני‘ - אני כאן כי השם הניח אותי כאן, ואני ממילא לא יכול לעשות כלום - זהו נסיון אחר, ויש הרבה יותר סיכוי לעמוד בו.

הרצוי מול המצוי

זה היסוד של החיים ושל השפיות. הסיבה שאנחנו חיים בתדר של סיבוך פנימי, הוא משום שיש בתוכנו מתח עצום בין מה שנראה לנו ש‘צריך להיות‘ - ולא משנה למה זה נראה לנו - לבין מה שקורה בפועל. זה מה שגורם לנו אכזבה, כעס, תסכול, או סתם מתח פנימי. וכל זה נובע מהתפיסה הבסיסית שאנחנו יודעים מה צריך להיות.

כשקמים בבוקר עם תפיסה של ’הנני‘ - כל המתח מתפוגג. מותר לבנות חלומות, תכניות, ושאיפות - אבל רק עם הקוד הזה. כל תכנית היא כמו ’אפס‘, וכך יש לנו המון המון ’אפסים‘ - אם תצמיד להם ’אחד‘, הם יהפכו למספר ענק, אבל אם לא - הם יישארו אפסים, וגם יסייעו לאנשים אחרים להיות אפסים... והמבחן הוא איך אתה מקבל את מה שקורה בפועל. אם הצלחת לקבל מאורע אחד שהשתבש - ברוגע, בנעימות, בלי שום טרוניה - הגעת למקום הנכון, ובאותו רגע, תקבל טעם אמיתי של דבקות, שאין דומה לו.

את האמונה לא צריך לחפש בספרים, אלא בבסיס של החיים. אין ביטוי יותר חזק ועמוק של אמונה - מלגלות שאתה מוקף בעולמו של הקב“ה. במקום לפתוח ספרים, ולראות איך היו נראים העולמות שקדמו לבריאת העולם, ומה יהיה לאחר תחיית המתים - תבדוק את האמונה ביחס לעצמך וליום הזה ממש, ומתוך כך להגיע למסקנה שאתה לגמרי בידיים של השם, ואתה ממש חלק מהתכניות שלו

תגובות

* אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש באתר, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע.